החלטה בתיק בע"מ 4589/05

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט שפירא) מיום 29.3.05 בתיקים ע"מ 547/04, 549/04, בו נדחה ערעור המבקש והתקבל חלקית ערעור המשיבה, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט גרינברגר) מיום 14.3.04 בתיקים תמ"ש 8770/00 (מזונות), 8771/00 (משמורת), 8872/00 (רכוש).

ב.         במשך מספר שנים - בין שש לשמונה - חיו המבקש והמשיבה 1 כידועים בציבור, ובמהלך קשר זה נולדו להם המשיבים 2 (יליד 1992, יכונה להלן הבן), ו-3 (ילידת 1993, תכונה להלן הבת). שני בני הזוג היו נשואים בעבר, ולשניהם ילדים מקשריהם הקודמים. בשנת 1997 נפרדו בני הזוג, הילדים המשיכו לגור עם אמם, והמבקש שמר עמם על קשר יום יומי. ביום 3.4.00 הגישה המשיבה 1 תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, ועניינה משמורת הילדים, מזונות לילדים ושיתוף בנכסי המבקש מכוח חזקת השיתוף. במקביל תבעה מזונות זמניים  לילדים בסך 7,610 ש"ח לחודש. ביום 21.12.00 פסק בית המשפט מזונות זמניים בסך 6,500 ש"ח לחודש. ביום 14.3.04 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין מקיף בכל שלוש התביעות, ובו נפרסת יריעה מצערת המגוללת את הקשיים הפסיכולוגיים שעמם מתמודדים שני הילדים בעקבות הפרידה מאביהם. במיוחד חמור מצבו של הבן, שאף אושפז לתקופה מסוימת בבית חולים פסיכיאטרי, ולאחר שחרורו הועבר לפנימיה טיפולית. מצבה הנפשי של הבת טוב יותר, אך נקבע כי גם היא אינה מוצאת את מקומה "בעולם של ילדים". בית המשפט ניתח באריכות את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו, ולבסוף הורה כי ייערך אבחון פסיכולוגי לבת, ורק בעקבותיו תינתן החלטה סופית בעניין המשמורת. נקבע כי עד למתן ההחלטה יישארו הילדים במשמורת זמנית אצל אמם. ביחס לתביעת המזונות, קבע בית המשפט כי המבקש ישלם את מזונות הבת בגובה 2500 ש"ח לחודש, את עלות הפנימיה של הבן (העומדת כיום על 787 ש"ח) ובנוסף 750 ש"ח עבור הוצאות שוטפות שאינן מכוסות על ידי הפנימיה. ביחס לתביעת הרכוש פסק בית המשפט כי אמנם הוכח שבני הזוג חיו כידועים בציבור, אך לא הוכחה כוונת שיתוף, ומסיבה זו יש לדחות את התביעה.

ג.          שני הצדדים עירערו על פסק הדין. המבקש טען, כי יש להקטין את סכום המזונות, שהושתת לשיטתו על הערכות לא נכונות של הכנסתו, ושיש לקצר את תקופת תשלום המזונות. כן טען המבקש כי התברר למפרע שהמזונות הזמניים היו מופרזים, ולפיכך שיש לקזז את המזונות הקבועים מתשלום היתר של המזונות הזמניים. המשיבה 1 טענה, כי טעה בית המשפט בכך שקבע שלא הוכחה כוונת שיתוף, וביקשה גם להגדיל את תשלומי המזונות. ביום 29.3.05 קיבל בית המשפט את ערעור המשיבה 1 באופן חלקי. סכום המזונות הוגדל - מזונות הבת ל- 3000 ש"ח ומזונות הבן ל- 1250 ש"ח, מעבר לעלות הפנימיה. ביחס לתביעת הרכוש קבע בית המשפט כי הוכחה כוונת שיתוף בנכסים הכלכליים של המבקש לתקופה שבה נתקיימו ביניהם יחסי ידועים בציבור (זכויות סוציאליות, פנסיה, קופת גמל וכספים), ולפיכך יש לחלקם בשווה בין בני הזוג. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ד.         (1) בבקשתו טוען המבקש, כי טעה בית המשפט המחוזי כשהתערב בסכום המזונות. נטען כי הלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת מזונות של הערכאה הדיונית "אלא אם נתפש (בית המשפט הדיוני - א"ר)  לשיקולים מופרכים או התעלם משיקולים ראויים" (ע"א 573/81 רחלה כסיף נ' רם כסיף, פ"ד לו(2) 294, 302 (השופטת נתניהו)). גם לגופו של עניין, נטען כי אין בסיס לשינוי שיעור המזונות. עוד נטען, כי טעה בית המשפט בכך שלא אפשר למבקש לקזז את הפיצויים הקבועים מהמזונות הזמניים, וכי עם מתן פסק הדין הוברר למפרע כי המשיבה 1 הפריזה בתיאור צרכי הילדים, כך שהמבקש שילם כ 159,000 ש"ח ביתר. לבסוף, נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בקבעו שהוכחה כוונת שיתוף, וכי לאמיתו של דבר לא היתה כל כוונה ליצור שיתוף כאמור: בני הזוג היו כשרים להינשא אך בחרו שלא לעשות כן, הקשר בין בני הזוג נשמר תקופה מסוימת בסוד, לשני בני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים והם ביצעו פעולות כלכליות נפרדות. נטען גם כי מדובר בבני זוג אשר להם ילדים מקשרים קודמים, ובמקרים אלה נטל הראיה המוטל על הטוען לחזקת שיתוף כבד ביותר.

            (2) המשיבים טוענים, בין השאר, כי אין מקום להתערבות ערעורית בגלגול נוסף בקביעת המזונות או באשר לקיזוז, וכי בנושא הרכוש, המדובר בממצאים עובדתיים ובמדיניות שיפוטית.

(3) אדרש לטענות המבקש, ואומר כבר כאן כי אחר העיון לא ראיתי להיעתר לבקשה.  

ה.         (1)  אשר לסוגיית גובה המזונות. מקובלנו כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת גובה המזונות. ברם, לבית המשפט שלערעור שיקול דעת, ובמקרה זה בחר בית המשפט המחוזי לשנות את גובה המזונות. לא למותר להזכיר, כי חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, קבע (בסעיף 9) כי "לבית המשפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית משפט לענייני משפחה יהיו הסמכויות הנתונות לפי חוק זה לבית המשפט לענייני משפחה...". אכן, התערבות בגובה מזונות תהא במשורה, ואולם, משנבחנה הסוגיה בפרטנות בשתי ערכאות אין נימוק המצדיק ערעור בגלגול שלישי בשאלת המזונות הקונקרטיים, שאינה חורגת ממחלוקת הצדדים לעבר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה יותר (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,  פ"ד לו(3) 123, 128 מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). לא למותר לציין כי המבקש עצמו ערער לבית המשפט המחוזי בבקשה להפחית את סכום המזונות, ומכאן כי סבר שסמכות בית המשפט במקום זה היא עניין יישומי ואופרטיבי ולא עיוני בלבד.

ו.          (1)  בשאלת הקיזוז התלבטתי במידה מסוימת. אכן, מקובל כי לבית המשפט שיקול דעת בשאלת השבתם של מזונות, שלמפרע התברר ששולמו ביתר (ביחס למזונות קבועים שהופחתו בערעור, ראו ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3), 449, 463 (השופט שיינבוים); ביחס למזונות זמניים שהופחתו, ולהתערבות המצומצמת בהשבה ראו ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). ישנם מקרים בהם אין בית המשפט מאפשר כל קיזוז שהוא, ובמקרים אחרים תהא נטיה להתחשבות מסוימת במה שכבר נעשה, בין היתר באמצעות ויתור על גביית מזונות זמניים שטרם נגבו (ע"א 5951/93 קצב נ' קצב (לא פורסם) (הנשיא שמגר); ע"א 5578/92 שמש נ' שמש (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט הוא כמובן השפעת הקיזוז על רווחת בן הזוג והילדים, והרי לא אחת יארע שהכספים שנפסקו ביתר כבר נצרכו, ואם יקוזזו אחורנית עלולה להיווצר מחסור במשפחה (ע"א 4332/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1), 289, 291, (הנשיא שמגר); ע"א 5446/91 עגור נ' עגור (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). ברם, ייתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מהשבת מזונות שהתברר כי שולמו ביתר. ככלל, דומני שהשכל הישר מחייב, כי לא ייווצר פער גדול בין מזונות זמניים למזונות קבועים, שלגבי שניהם נערך הליך שיפוטי. לדידי, הטוב ביותר הוא לשאוף לכך שההחלטה על מזונות קבועים תבוא במהרה, בלא השלב של מזונות זמניים, או שיהא שלב המזונות הזמניים, כשהמדובר בצורך בבירורים עובדתיים מפורטים ובראיות למזונות הקבועים, קצר ככל האפשר. לא למותר להזכיר, כי מחוקק המשנה קבע קצב מהיר לטיפול במזונות זמניים (ראו תקנה 266 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). כאשר קיים פער משמעותי ביותר בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים, עולה מאליה ההנחה כי המצג שהוצג בפני בית המשפט מעיקרא לא היה מצג אמת, מצד זה או מצד זה, וכשם שכאשר המדובר במזונות ששולמו בחסר יוטל על הנתבע להשלימם, כך אין סיבה שלא לחייב את הצד התובע בהשבה במקרה ההפוך. הדברים ייעשו, עם זאת, מתוך זהירות אנושית וחברתית.

            (2)  נפסק, כי "המזונות הזמניים אינם אלא אחת מצורותיו של סעד זמני" (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108 (הנשיא שמגר)), ואף נאמר כי הם ניתנים ככלל מבלי "להיכנס בעבי הקורה"  (ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169, 170 (השופט כתארו אז) זוסמן). כאמור, דעתי היא כי טוב לקרב זה אל זה את שני שלביה של פסיקת המזונות; ואולם, משנפסקו מזונות זמניים נושא המבקש באחריות על הנזקים העלולים לנבוע מהם. ביחס לכלל הסעדים הזמניים נקבע "בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות... וכן ערבות מספקת... לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו" (תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). תקנה זו אמנם אינה חלה על פסיקת מזונות זמניים (לגביהם נקבע הסדר ייחודי בתקנה 265), אך דומה כי משהו מהעקרון העומד ביסודה ראוי שיחול. צד המבקש סעד זמני ביתר, הניתן מבלי שיש בידי בית המשפט סיפק לברר את הסוגיה לגופה, חייב להיזהר בבקשתו, ולהיות מודע שהוא עלול, במקרים מסוימים, להיתפס כאחראי לנזק שגרם, ובמיוחד אם המצג שהוצג בבקשה למזונות זמניים הוצג בחוסר תום לב, והדברים אינם נאמרים דוקא בענייננו.

            (3) במקרה שלפנינו טוען המבקש כי נוכח המזונות הקבועים שנפסקו נמצא ששילם 159,000 ש"ח ביתר. סכום שכזה, הנפרס על פני תקופה קצרה של כארבע שנים, אומר דרשני. דומה כי אילו אכן היו אלה פני הדברים, יתכן שראוי היה לשקול לדון בדרישה לקיזוז או השבה - חלקית או מלאה. ברם, דומני כי אין זה המצב לאשורו כאן. הסיבה המרכזית לפער בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים איננה לכאורה "מצג שווא" שהוצג בזמן הדיון במזונות הזמניים. יש לזכור כי בזמן הדיון במזונות הזמניים התגורר הבן עם המשיבה 1 ורק באוקטובר 2002 עבר למסגרת פנימיתית. מסיבה זו לא ניתן לומר כי בתשלום מופרז הנובע ממצג שווא עסקינן, ולפיכך גובר העקרון של טובת הילדים המחייב הימנעות מקיזוז או השבה. בנסיבות המקרה אין מקום לשקול רשות ערעור גם ביחס לסוגיה זו.

ז.          (1) לעניין הרכוש, ביסודו של דבר השאלה שנדונה היתה האם במקרה הקונקרטי הייתה כוונה לשתף את המשיבה 1 בנכסים: שאלה זו, כמותה כשאלת המזונות, נבחנה בשתי הערכאות הקודמות על פי סמכותן, גם אם לא בתוצאה זהה, ועל פי ההלכה הנוהגת אין מקום לערעור נוסף. אזכיר כי לקביעה כי בני הזוג דנן היו ידועים בציבור שותפים שני בתי המשפט, גם אם נחלקו במשמעות הדבר במישור השיתוף. סוגיית שיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור אינה פשוטה. ראשיתה בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד ל"ח 347 (השופט - כתארו אז - ברק), וכן נקבע כי הנטל להוכחת השיתוף המוטל על הצד התובע בין בני זוג שאין זה קשרם הזוגי הראשון הוא כבד יותר (אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מה(3) 159, השופט ד' לוין). בא כוח המבקש הלין כי בית המשפט המחוזי חידש הלכה בקביעתו שתוארה לעיל, ואולם בסופו של יום, יש להביט על התמונה בכללותה ולנסיבותיה. המחבר שחר ליפשיץ בספרו הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה  מציין (עמ' 159-158), כי אף במקרים שחזקת השיתוף אינה בהכרח משקפת את רצון הצדדים, יש מקום להחילה "במצבים ששני הצדדים תרמו בהם לרווחת המשפחה, אולם בשל חלוקת תפקידים לא שויונית עיקר הנכסים נרשמו על שמו של אחד מהם. הרציונלים הלא חוזיים רלוונטים גם כאשר מדובר בידועים בציבור. על כן החלה של חזקת השיתוף על ידועים בציבור מוצדקת באותם מקרים גם כאשר קיים חשש שהצדדים נמנעו מנישואים באופן מודע"; אך במקרים אלה יש לשיטתו להקשות את תנאי הסף המגדירים מצב של ידועים בציבור, ו"בהתאם לכך יש לתת משקל רב לנסיבות הכלכליות של חיי הצדדים (דפוסי העבודה, קיומה של תלות כלכלית) ולשאלה אם נולדו להם ילדים משותפים". המחבר מדגים מפסק הדין תמ"ש (ת"א) 105842/99 אהרון נ' בסיליאן שבו לא הוחלה חזקת שיתוף לאחר ארבע שנות חיים בצוותא ובהיעדר ילדים משותפים. ראו לסוגיה גם א' בן דרור, זוגיות ללא נישואין, 102-98. בענייננו המדובר בשש-שמונה שנות מגורים משותפים, ובראש וראשונה ובעיקר - שני ילדים נולדו לצדדים; מקבץ הראיות תומך לכאורה בגירסת המשיבה ולכן הורם הנטל הנדרש, נוכח חיי המשפחה המשותפים, שהיו מי שסברו לגבי בני הזוג כי הם נשואים, כעולה מפסקי הדין הקודמים. היתה למשיבה 1 תלות כלכלית במבקש בעת החיים המשותפים ועם הולדת הילדים, כפי שקבעו בתי המשפט הקודמים, וניתן להלום זאת גם על רקע הצרכים הקשורים בגידול הילדים בקטנותם. הואיל ובית המשפט המחוזי תחם את השיתוף בזכויות הסוציאליות והכספיות לתקופת החיים בצוותא, סבורני כי אין צורך להידרש לשאלה שכונתה בפי בית המשפט המחוזי "ממטה אל מטה", קרי, הזיקה בין גלגול זה של חיי המבקש לבין מחויבותו לצאצאיו מנישואיו שקדמו. אכן, סבורני כי הנטל בכגון דא כבד יותר (פרשת אהרונוב הנזכרת), אך הדברים ניתנים להוכחה, ויש לבדקם בכל מקרה לגופו, בלא קביעה גורפת כי בקשר של "גלגול שני" אין חזקת השיתוף קמה; ואף שותף אני לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי ניתן לגדור את השיתוף על פי נסיבותיו גם באורח חלקי, כמו ההבחנה שערך בין נכסי דלא ניידי לזכויות ממוניות ועסקיות.

          (2) באשר להיקף הנכסים, מציין המחבר ליפשיץ (עמ' 163-161) כי ישנה הרחבה של היקפה של החזקה בקרב בני זוג נשואים, ולשיטתו (עמ' 163) "...כאשר המדובר בידועים בציבור, הנכונות להחיל את חזקת השיתוף על נכסים עסקיים ועל נכסי פרישה חייבת להיות רבה יותר מאשר הנכונות להחיל אותה על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף". בענייננו תואם פסק דינו של בית המשפט המחוזי גישה זו, כיוון שהשיתוף מתמקד בזכויות סוציאליות ושל פרישה.

          (3) כאמור, איני רואה מקום להתערבות בנושא לאחר שנדון בשתי הערכאות.

ח.         נוכח האמור אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ט בחשון תשס"ו (21.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: